מלאכה בבין השמשות, בשבת בשעה האחרונה, בשבת בשעה מוקדמת / מחנה ישראל
ה. החפץ חיים עצמו נזקק לשאלה הנ"ל גם בספרו מחנה ישראל חלק א' פרק ל"ג אות ז' ושם כתב:
יהיה כל אדם נזהר עכ"פ להכין צרכי שבת איזה שעות מבעוד יום… ובפרט איש הצבא שעתותיו אינם בידו ופעמים בא מעבודתו סמוך לשקיעה או אחר השקיעה בודאי מצוה וחוב גמור שיזדרז עצמו בבוקר או עכ"פ בצהרים לעשות כל עניניו כי באמת יש לאיש הצבא ישראל הרבה יותר מה לעשות בעש"ק מסתם איש ישראל כי כל המלאכות ששאר אנשי הצבא האינם יהודים עושין בשבת בבוקר קודם העבודה כגון צחצוח הכל"ז (הכלי זיין?) והמנעלים וכל כה"ג הוא צריך להקדים את עצמו לעשותן בע"ש כדי שלא יצטרך לחלל עליהן את השבת ברצונו על כן צריך ליתן עיניו ולבו ע"ז בעת שבא מן העבודה בצהרים בעש"ק.
ואם עבר איש הצבא ולא התקין א"ע קודם בין השמשות בכל המלאכות שצריך לעשות למחר ובינתים נעשה בין השמשות לכאורה יראה דאסור שוב לעשותן, דאף שבבין השמשות הוא רק ספק איסור מלאכה ולמחר בבקר יהיה מלאכה ודאית. אעפ"כ הלא עתה עושה ברצונו דאין אדם מכריחו לזה משא"כ כשיעשה למחר יהיה חילול שבת באונס. ומי יודע מה ילד יום פן לא יצטרך למחר לחלל את השבת וצ"ע[1].
מסקנת המחנה ישראל שונה ממסקנתו בביאור הלכה הנ"ל (אות ג') והיא כשיטתו בהו"א שבביאור הלכה אולם נימוקו שונה. המחנה ישראל נוקט שני טעמים לאיחור המלאכה לשעה האחרונה ולא לעשותה בבין השמשות:
- עשייה מוקדמת נחשבת רצון ולא אונס (וכך גם בביאור הלכה לעיל בתחילת דבריו)
- ספק שמא לבסוף לא יאלץ לעשות המלאכה 'מי יודע מה ילד יום' (כגון, המפקד יחזור בו, גוי יעשה במקומו).
המחנה ישראל לא ביאר האם האם ההסתמכות על הספק היא רק במקרה אכן קיים ספק (שאירוע מקרים בהם לבסוף הוטלה חובת עשיית המלאכה) או גם אם באופן בו מעולם לא אירע שבוטלה חובת המלאכה, יש לצרף ספק זה שסו"ס המלכות יכולה לחזור בה, וצ"ע.
ו. על פי המחנה ישראל, המקרה בו איש הצבא נאלץ לעשות מלאכה בשבת הינו ב"עבר איש הצבא ולא התקין את עצמו קודם בין השמשות" ואילו המקרה עליו מדובר בביאור הלכה הנ"ל (אות ב') הוא: "שלא היה לו פנאי בכל היום עד בין השמשות". ויש לעיין האם החילוק בין המקרים הוא הסיבה למסקנות השונות בין הביאור הלכה לבין המחנה ישראל או שהשוני במקרים אין בו משמעות להלכה (ועיין בדין הדביק תנור בתנור בגמ' בשבת ג: ובשו"ע רנ"ד סעיף ו') ?
היה מקום להציע שבנידון של המחנה ישראל ש"עבר" ולא התקין עצמו, אין להתיר לו לעשות מלאכה בבין השמשות כיון שנחשב עושה מלאכה זו ב'רצון'. אולם במקרה בו לא היה לו פנאי, יש מקום לומר שהתירו לו לעשות מלאכה בבין השמשות כי לא פשע. אולם יש לדחות אפשרות זו שהרי איסור מלאכה בבין השמשות הינו מן התורה (שאף שמדובר בספק, בבין השמשות נוקטים הפוסקים שספיקו להחמיר מדאורייתא אף למ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדברי חכמים – עיין א"ת ערך בין השמשות לי ציון הערה 94) ואין כח ביד חכמים לאסור או להתיר זמן זה. ולפיכך נראה לומר שאף שהמקרים במחנה ישראל ובביאור הלכה הינם שונים – אין ביניהם נפקות להלכה (וחילוק ההכרעה למעשה בין המחנה ישראל לבין הביאור הלכה, נובע מכך שהח"ח חזר בו – והמחנה ישראל במהדורתו הראשונה [תרמ"א] הודפס קודם לחלק זה של המשנ"ב שהודפס לראשונה בתרנ"א, וצ"ע).
[1] וסיים שם במחנה ישראל מחנה ישראל מהדורת וילנא תרמ"א (נדפסה בחייו), ורשא תרנ"ב, מישקולץ ת"ש: "ומ"מ משקיעה עד חצי שעה, זו נראה דאין להחמיר באיש הצבא כדי דלא ליתי חומרא זו לידי קולא למחר שיצטרך לחלל שבת, כן נראה לי". כלומר איש הצבא יסמוך על שיטת ר"ת שהיא שיטת השו"ע באו"ח סימן רס"א סעיף ב' (ועי"ש במשנ"ב ס"ק כ') שבין השמשות אינו מתחיל משעה בו כניסת החמה אלא לאחר מכן (ואכמ"ל בחשבונות הזמנים).
אמנם בס"ק כ"ג כתב המשנ"ב שהרבה מהראשונים שהגר"א הסכים עימהם נקטו כשיטה שבין השמשות הינו מייד בשעה בה השמש מתכסה: "ולפי זה יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה אחר שהחמה נכסה". ומכאן שביחס לאיש הצבא סובר המחנה ישראל שעדיף שיסמוך על שיטת ר"ת ויעשה מלאכה בזמן שאינו נחשב בין השמשות לשיטת ר"ת (אף שלשיטת ראשונים רבים הינו כבר זמן בין השמשות).
וכך כתב גם במחנה ישראל הנ"ל בפרק ל"ג אות ג' כחילוק כללי שכל איש ישראל אסור במלאכה מיד לאחר השקיעה (שהשמש כוסתה) אבל בשעת הדחק באיש הצבא – יעשה מלאכה באותה חצי שעה, עי"ש).
ובמחנה ישראל מהד' ירושלים תשל"ד (מהד' צילום של מהד' מנחם מנדל זקס זצ"ל חתן הח"ח משנת תש"ג שהו"ל בארה"ב) שיצא בעריכה מחודשת של הספר, ההלכה שבפנינו הובאה בחלק הכנה לשבת פרק ה' סעיף ו' ושם נכתב: "ומ"מ נראה דאין להחמיר באיש הצבא כדי דלא ליתי חומרא זו לידי קולא למחר שיצטרך לחלל שבת, כן נראה לי". כלומר השמיט את המילים: "משקיעה עד חצי שעה זו" – ומשנה את כל משמעות הענין. שעל פי שאר המהדורות אין לאיש הצבא לעשות מלאכה בבין השמשות אבל עד חצי שעה אחר השקיעה – יכול לסמוך על כך שאין זה בין השמשות לפי שיטת ר"ת ועדיף שיעשה אז מלאכה ולא בשב עצמו. ואילו לפי מהדורת ירושלים (ארה"ב) נראה שהתיר לגמרי בבין השמשות, וצ"ע. ובמיוחד שקודם לכן בסעיף ד' הביא את האמור לעיל בשם המחנה ישראל בחילוקו הכללי בין איש הצבא לשאר אדם מישראל (כנ"ל) והוסיף על כך בהערה: "ארכו של בין השמשות בארץ ישראל הוא בדרך כלל פחות מחצי שעה לכן לא יתאחר אפילו בשעת הדחק". ובהקדמת מהדורת ארץ ישראל (ארה"ב) כתב המו"ל הרב זקס שבעריכה המחודשת תהיה תועלת לאחינו אשר בצבא בארץ ישראל" (לעומת הח"ח שכתב ספר זה לרוסיה ופולין).
ובספר משנת פיקוח נפש בהערה בתחילת סימן ל"ה העיר שיש הרבה שינוים בין המהדורה שהוציא הח"ח לבין זו שהוציא חתנו (מהד' י-ם הנ"ל שיצא לאור ע"י חתנו הרב מנחם מנדל זקס זצ"ל) ונימק זאת: "שיהא יותר שימושי לאנשי הצבא". ועל השינוי שבפנינו העיר ד.ב. במוסף שבת קודש של יתד נאמן פש' ואתחנן תש"ע ולא תירץ.
ובברכת אליהו על ביאור הגר"א לסימן תנ"ט ס"ק ה' סוף הערה 6 ציין לחילוק זה וכתב: "ובהוצאת תורה ודעת הנ"ל בהתחלת הספר העירו 'בא"י הזמן בין שקיעת החמה עד צאת הכוכבים קצר ממה שבאירופה ולכן אין להקל במלאכה אחר השקיעה' ופלא שבמהדורה האמריקאית של הספר מחנה ישראל חלק דינים פרק ה' אות ו' השמיטו המילים של הח"ח 'משקיעה עד חצי שעה זו'… כאילו הח"ח הקיל גם אחרי חצי שעה לאחר שקיעה (ובמהדורת ירושלים הנ"ל, ההערה לגבי הזמן הקצר של בין השמשות בארץ ישראל לא הודפסה בתחילת הספר אלא בסעיף ד' הנ"ל)". וצ"ע ואולי ההשמטה של המילים הללו היא ט"ס ואין בה כוונת מכוון, וצ"ע.
בית ועד לתורה 