להקדים עשיית האיסור בשבת עצמה
י. במקרה בו חייב לעשות האיסור בשבת עצמה, האם יכול להקדימו ולעשותו אף שיש זמן לעשותו מאוחר יותר (ולקמן לא נחלק בין אונס חיצוני לאונס באדם עצמו – עיין אות ח'). ובודאי שלסברת הח"ח שקודם הזמן נחשב' רצון' אי אפשר להקדים (אות ב') ולעיל הערנו שממסקנת הח"ח בביאור הלכה משמע שחזר בו ומותר להקדים המלאכה בשבת עצמה (אות ג'). ומצאנו פוסקים שדנו בשאלה זו במפורש:
יא. שו"ת רמ"ץ (הרב מאיר צבי וויטמאיר) ח"א סימן כ"א (הו"ד בקצרה בכף החיים סימן שכ"ח ס"ק ס"ג):
חולה שיש בו סכנה וצריך לבשל לו בשבת אם הרופא אומר שאין צריך להאכילו מיד כ"א אחר ה' שעות אחרי שישתה מרקחת הרפואה, אם צריך להמתין עד זמן מה קודם זמן אכילתו ואז יבשל ויכין לו המשקה או התבשיל להשעה שהגביל לו הרופא או מותר לבשל גם עתה שיהיה מוכן לשעה הצריכה…
ולענין שאילתנו כיון דשבת דחויה אצל הוא אצל חולה, א"כ אין היתר לבשל כי אם בזמן שצריך לו החולה דמשום פיקוח נפש נדחה שבת אבל לא מקודם לכן. אך כשיש לחוש שמא יהיה אח"כ איזה עיכוב להכין התבשיל אז מותר מספיקא דפיקוח נפש הדוחה ג"כ שבת…
יש לעיין האם כוונתו היא שבשעה מוקדמת לא נחשב בגדר של 'פיקוח נפש' למרות שודאי יגיע לידי כך או שלמרות שהוא במצב של פקוח נפש כיון שיש עוד זמן אין להקדים ולבשל. ונראה שהוא נוקט שהוא נחשב במצב של פקוח נפש ואע"פ כן אין להתיר לו רק ברגע האחרון כיון שנוקט ששבת דחויה אצל חולה שיש בו פקוח נפש ואין להתיר כי אם בזמן בו יש חיוב לדחות לא קודם לכן.
יב. אף האג"מ או"ח ח"ג סימן ס"ט נוקט למעשה כשיטתו של הרמ"ץ (אולם מנימוק אחר) ותוכ"ד דבריו נראה שחולק על יסוד דבריו של הרמ"ץ בדין דחויה:
ובדבר מש"כ כתר"ה אם מחשש הסכנה תהיה בשבת זו לאחר שני שלישי היום ויהיה האפשריות גם אז להצילו בחלול מלאכה בשבת אם מותר לעשות מלאכה זו גם בתחלת היום כשיש לו איזה צורך. בזה תליא דאם יש לנו לסמוך לפי הטבע ואומדן הרופאים אף עתה שעדיין ליכא הסכנה יהיה מותר מאחר ששבת זו ניתנה לידחות…
כלומר העובדה ששבת דחויה אצל פקו"נ אינה מחייבת מניעת עשיית המלאכה בשעה מוקדמת אף שאינה מוגדרת שעת פיקוח נפש, כיון ששבת זו ניתנה לידחות אין חילוק בין שעה זו לשעה מוקדמת יותר (ודלא כרמ"ץ). אולם יש לאסור להקדים המלאכה בשבת עצמה מסיבה אחרת:
אבל יש סברא גדולה לומר כדברי כתר"ה שיש לנו לחוש לשמא יבריא ויסתלק הסכנה אף שהוא כדרך הטבע והאומדנא אלא בדרך נס ממש, וכתר"ה לא כתב טעם בזה, משום דרק כשכבר איכא חשש סכנה חייבה תורה לרפא ע"י רופאים ולעשות כל התחבולות אף בחלול שבת ועבירת כל איסורין ולא לסמוך על נסים, אבל כל זמן שאין הסכנה עדיין ליכא חיוב זה, ורשאין לסמוך גם על נסים שמא לא תהיה הסכנה כלל, אף שהוא שלא כפי דרך הטבע ואמירת הרופאים, וממילא אסור לחלל שבת בתחלת היום שעדיין ליכא הסכנה…
כלומר, תהליך שיביא לידי פיקוח נפש עדיין לא מוגדר פיקוח נפש ולכן אין להתיר חילול שבת קודם לזמן ההכרחי. והטעם הוא שכל עוד אין סכנה אין חיוב לרפא ע"י רופאים אלא רשאי לסמוך על הנס וכיון שרשאי לסמוך על הנס שיביא ליי כך שלא יהיה צריך לחלל שבת, אין זה זמן של פיקוח נפש וממילא אינו רשאי לחלל שבת (ועוד בשיטתו הסתמכות על הנס, עיין אג"מ או"ח ח"ב סי' קי"ב, יו"ד ח"ד סי' נ"א ד"ה "ויש", וצ"ע).
יג. בניגוד לאג"מ והרמ"ץ שאוסרים להקדים בשבת עצמה (כל אחד לשיטתו) ולשיטת הביאור הלכה במסקנתו שמשמע שמותר אבל אין חובה (לעיל אות ג'), הרש"ש ביומא בדף פד: כתב:
ואם נצרך לעשות לו הרפואה היום דוקא אבל אינו מוכרח לעשות תיכף רק דנוכל לאחרה עוד איזו שעות בכזה אמרינן הזריז ה"ז משובח. (ונ"ל דהא דתניא לקמן ואין אומרין נמתין לו שמא יבריא ר"ל דאפי' נוכל להמתין בטח עוד איזו שעות ואז נוכל להבחין אם נצרך לחלל עליו אה"ש או לא. אפ"ה לא ימתינו אלא מחללין עליו מיד הואיל דעתה הוא ספק ניתן עליו שבת להחלו)
הרש"ש אינו מגדיר מתי מתחיל זמן הפיקוח נפש. וכיון שברור שהיום יש צורך לחלל שבת הרי אין לחלק בשעות והזריז הרי זה משובח (וכדברי הרמב"ם פ"ב משבת ה"ז שהמקדים בפקו"נ ה"ז משובח ואם כבר הגיע השעה האחרונה אין משמעות להקדמה אלא מסתבר שהכוונה היא עוד קודם לכן) וברור שאינו מקבל את סברת האג"מ לגבי לסמוך על הנס.
בית ועד לתורה 