ספק בכור / ספק הינוח
ג. בדין ספק בכור פסק הרמב"ם בפרק ו' מבכורות הלכה ג' ובעקבותיו השו"ע ביו"ד סימן שט"ו סעיף ט' וסימן שי"ח סעיף ו' שאם תקפו (תפסו) כהן אין מוציאין מידו ואע"פ כן אסור לכהן לנהוג בו מנהג בכור ודאי שמותר באכילה לכהן, והכן יכול לאוכלו רק אחר שיפול בו מום.
נמצא שהתפיסה איננה פושטת את הספק האם מדובר בבכור או לא אלא רק מאפשרת לכהן להחזיק בו (ורבים האריכו בביאור שיטת הרמב"ם ויש שהעמידו דבריו במכירי כהונה ופוסקים רבים חלקו על הרמב"ם ונקטו שמוציאים מיד הכהן התוקף הואיל והכהן עצמו בשעה שתקף יש לו ספק האם מדובר בבכור (רמ"א יו"ד שט"ו א' וט"ז ס"ק א', שו"ע שי"ח ו' ועיין גליון מהרש"א לגבי פסיקות הרמ"א).
יש לעיין האם שיטת הרמב"ם שהתפיסה איננה פושטת את הספק הינה רק במקרה בו יסוד הספק הוא בשאלה הנובעת ממצוה ואיסור (דין בכור) או גם במקרים בהם מדובר בספק ממוני בלבד, אין בכח התפיסה להכריע את הספק.
יש מקום להציע, כיון שהכהן אוכל את הספק בכור במומו הרי שפשוט שמבחינה ממונית הבהמה נחשבת של הכהן לכל עניין. אולם אין לו דין בכור לענין הלכותיו כיון שס"ס תפיסתו אינה פושטת את הספק האם הבהמה היא בכור אלא רק גורמת להכרעת הדין שהכהן יזכה בו ממונית מחמת הספק. אולם אפשרי גם לומר שהעובדה שהתירו לו לאכול אינה מלמדת בהכרח על בעלות אלא שמכח הספק אי אפשר למונעו מאכילה (ואם אי פעם יתברר שלא היה בכור יתחייב לשלם לבעלים).
ובליקוט שבביאור הגר"א בחו"מ סימן רס"ב ס"ק כ"ב ביאר שפסיקת הרמב"ם (בפט"ז מגזלה ואבדה ה"ב) במציאת שלשה מטבעות זה על גב זה עשויין כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם (שספק האם מדובר בהינוח) היא שלא יטול, אבל אם נטל אינו צריך להכריז (או להשיב) כיון שאין מוציאין ממון מספק וציין לדברי הרמב"ם בדין ספק בכור הנ"ל (והחידוש בדברי הגר"א הוא שהרמב"ם לא כתב מה הדין אם נטל והגר"א ביאר זאת לשיטת הרמב"ם)
כלומר שיטת הרמב"ם הינה שיטה כללית בדיני תפיסה. ולכאורה נוכל להסיק מדבריו שכשם שבדין ספק בכור לא יכול הכהן להתייחס לבכור שבידו כבכור ודאי אף באבידה זו (וכן במקרה שבסימן רס"ב סעיף י') שביד המוצא, אין הוא יכול להתייחס למציאה שבידו כודאי שלו ולא יוכל לקיים באבידה מצוות התלויות בבעלות וכו' למרות שלא נוציא מידו.
אבל מסקנה זו לא הכרחית ויתכן לומר שהקרבת בכור תלויה בהיותו בכור ודאי וזה לא נפשט ע"י התפיסה, אך שאלת הבעלות הממונית נפשטת ע"י התפיסה, ולכן כל מצווה שתלויה בבעלות יהא רשאי לקיימה ע"י חפץ זה, וצ"ע.
ויש לעיין האם במקרה בו ישוב ישראל ויתקוף מהכהן נוציא מידו או לא. אם ננקוט שלא נוציא מיד הישראל (כפי העולה מדברי תוס' בב"מ ו. ד"ה "והא" וכ"כ בערוה"ש יו"ד שט"ו א'), נוכל לומר שדוקא במקרים בהם תפיסה מועילה לא יכול התופס להתייחס לחפץ שבידו כודאי שלו ולא יוכל לקיים בו מצוות התלויות בבעלות, אבל במקרים בהם תפיסה חוזרת לא תועיל, יש מקום לומר שיכול התופס להתייחס לחפץ כודאי שלו ויכול לקיים בו מצוות התלויות בבעלות, וכך נקט בקונטרס הספיקות כלל א' סימן ח', עי"ש (ולקמן בדבריו באות כא וע"ע לקמן באות המשך הדיון לגבי ספק הינוח באות יד).
בית ועד לתורה 