בית ועד לתורה

בעלותו של הגזלן על החפץ שגזל (תפס)

טז.          בגמ' בע"ז דף עא: נאמר שבן נח שגזל נהרג על פחות משוה פרוטה וזאת על ידי שמשך את הגניבה ומוכח שקנין משיכה קיים בבני נח ורש"י בדף עב. ד"ה "אמאי": פירש את הספק בגמ' לגבי קנין משיכרה בבן נח:

אמאי נהרג – הא לא קניא להך גזילה וכל היכא דאיתא של ישראל היא.

כלומר, כדי לחייב בגזילה יש הכרח שהגזלן יקנה את החפץ הגזול ועונשו הוא על כך שקנה את החפץ הגזול. ולעומת זאת תוס' בדף עא. ד"ה "ואי" כתבו:

וקשה, דהא ישראל נמי לא קנה הגזילה להיות שלו ואפ"ה קנייה להתחייב באונסין החיוב דשייך ביה וה"נ יש לנו לומר בבן נח שקנאו להתחייב בה מיתה דהיינו החיוב דשייך בה. וי"ל, דודאי אי גזל שוה פרוטה, דהוי ממונא לגבי ישראל, וחיסרו, אית לן למימר כדפי'. אבל פחות משוה פרוטה, שלא חיסר הישראל, דלאו ממונא הוא, וגם ממון העובד כוכבים לא נתרבה שהרי לא קנאה, משום הכי פריך אמאי נהרג. ומשני, צערא דישראל.

נמצא, שרש"י ותוס' נחלקו בשאלה מיהו גזלן. רש"י סובר, שגזלן הוא מי שקונה ממון בעלים ללא דעת הבעלים. ותוס' סוברים, שגזלן הוא מי שהוציא ממון מיד הבעלים בניגוד לרצונם, וגרם להם חיסרון ואין צורך לבעלות עבור כך.

ויתכן שיסוד המחלוקת נעוץ בשאלת הגדרת המושג "בעלות". לפי רש"י, בעלות היא תולדה של היכולת הבלעדית לשלוט בחפץ, ר"ל: בעלות היא דין, שהוא תולדה של המציאות. ואילו תוס' סוברים לאיפוך, שהיכולת הבלעדית לשלוט בחפץ היא תולדת הבעלות, ר"ל, בעלות היא מציאות שהיא תולדה של דין.

לפי רש"י, כיוון שהגזלן התכוון לקנות, והחפץ אינו ברשותם של הבעלים, העובדה שהוא שולט של בגזלה הופכת אותו לבעליה. אולם תוס' סבורים, כי בעלות היא מעמד משפטי של החפץ וממנו נגזרת זכות השימוש, וכאשר יש לחפץ מעמד משפטי מסויים, כדבר שהוא בבעלותו של פלוני, לא ניתן לשנות את מעמדו המשפטי הנ"ל ללא הסכמת הבעלים, ולכן מה בכך שעתה אין לבעלים שליטה? מ"מ את בעלותם הם לא העבירו.

יז.          על פי האמור נראה להשליך לדין תפיסה, לשיטת רש"י יש מקום לומר שכל תפיסה שלא תגדיר את התופס כגזלן היא עצמה מקנה דין בעלות לתופס. אבל לשיטת התוס', העובדה שאדם אינו גזלן אין בה די כדי להקנות לו גדר של 'בעלים' ולכן לשיטת תוס' הוא לא יוכל לקיים בחפץ שבידו מצוות התלויות בבעלות.