הידיעה בעיתון אודות פלוני שנעצר ע"י המשטרה כיון שהעמיד דוכן ברחוב למכירת פיתות במהלך חוה"מ פסח ועבר על האיסור הקבוע בחוק: "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה[1]" – זכתה לברכות רבות מצידם של שומרי ההלכה, (ואת תגובתם של אחרים לא נפרט מפאת קדושת המועד).
המוכר טען להגנתו שהוא גוי ולראיה טען שהוא הגוי שקנה כל החמץ של העיר. אולם טענתו לא נתקבלה, והוא הושאר במעצר במשך שבעה ימים.
כשנודע שמו של הגוי לרב העיר, הוא לא ידע מה לעשות, בכל שנה במוצאי פסח הגוי בא אליו והוא קונה ממנו את החמץ (בחזרה)- בקשתו להיפגש עם הגוי בבית המעצר נענתה בשלילה. הרב שקל לפרסם שאין לאכול מהחמץ שנמכר לגוי מיד במוצאי פסח (איסור גזל הגוי), עד שיודיע שהצליח לקנות את החמץ מגוי לאחר שיחרורו מהמעצר.
בעלי המאפיות 'לחצו' על הרב לגלות "גמישות". הם שלחו אליו למדנים חשובים. האחד, ציטט משו"ת האלף לך שלמה (סי' רכ"א) שבמקרה זה, כיון שהגוי עדיין לא שילם בפועל על החמץ (רק נתן דמי קדימה), ניתן לבית דין להעריך את שווי החמץ ולהתיר לישראל לגבות את חובו מהגוי (=דמי החמץ) בחמץ עצמו (כלומר, החמץ עצמו יהיה התשלום שהגוי חייב לישראל).
למדן נוסף טען שניתן להעריך את שויי החמץ בפני שני עדים, והישראל יתחייב לשלם לגוי לאחר מכן (א"א, בוטשטש, תמ"ח ד', וע"ע שו"ת שו"מ חמישאה סי' פ"ה ד"ה "והנה אירע" להתיר בכל מקרה כיון שמדובר במכירת 'הערמה', וע"ע שו"ע הרב ת"מ קו"א ס"ק י"א).
הרב שמע את דבריהם בנחת והשיב להם שכאן ההבדל בין ה"למדן" לבין הרב הנושא בעול הקהל ומעורה בפרטים. הגוי העבריין הודיע לו באמצעות עו"ד – שאם לא משחררים אותו מהמעצר, הוא מקפיד על החמץ שלו שאף אחד לא יאכל אותו[2] וכל האוכלו הרי הוא "גזלן". ועוד, שיש חשש גדול של "חילול השם" בדבר.
רב העיר הצליח להשיג רשיון ביקור אצל העצור בערב שביעי של פסח. התברר שהגוי העצור היה בן דודו של הקונה האמיתי שנושא אותו שם…
בבוא הגוי ה'אמיתי' לביתו של הרב במוצאי החג, קנה ממנו הרב את החמץ בחזרה, למעט חמצם של אלו שנאלצו ליסוע לחג לחו"ל למקום בו יש יהודים מקומיים ולכן הם חייבים ביו"ט שני אף בצנעה (עיין יו"ט שני כהלכתו פרק ג ,ה) ואף אסורים באכילת חמץ ביום זה[3] (שם, סעיף כ"ט ע"פ ערוה"ש תצ"ו). ולפיכך הרב יקנה את חמצם מהגוי רק במוצאי יו"ט שני שלהם !
מועדים לשמחה !
[1] חוק חג המצות (איסורי חמץ) – ויקיטקסט.
[2] ולכאורה תלוןי בטעמים השונים לעיל ועיין בשו"מ הנ"ל
[3] ועי"ש בפרק לגבי מקום נופש בו אין קהילה יהודית אבל יש שם בני חו"ל שיש מקום להקל. ואמנם מסתבר, שאף אם נמצאים במקום נופש, אין להם לעבור בנסיעה באוטובוס וכדו' בעיר שיש בה בני חו"ל, ואכמ"ל
בית ועד לתורה 