מלאכה בבין השמשות, בשבת בשעה האחרונה, בשבת בשעה מוקדמת / ביאור הלכה
ב. במקרה בו ידוע לו שאחד הימים הינו ודאי יום שאינו שבת ברור שמותר לו לעשות מלאכה באותו יום (שו"ע שם סעיף ב') לעשות וכתב המשנ"ב שם ס"ק י"א:
וכתבו האחרונים דאם יכול לעשות מלאכה באותו יום שיספיק לו להתפרנס מזה כל השבוע – אסור לעשות מלאכה כל השבוע.
ומכח זאת הסיק בשער הציון ס"ק ט':
ומזה נוכל ללמוד בזמננו דאם נתנה הממשלה הרוממה מלאכה לאיש הצבא שתהיה עשויה מתוקנת ליום השבת בצהרים, מחוייב להכין המלאכה מקודם כדי שלא יצטרך לחלל השבת, דהרי הממשלה לא צותה שיעשה דוקא ביום השבת.
ובביאור הלכה (בסעיף א') כתב על פי דבריו לעיל (אות א') ועל פי דבריו בשער הציון:
ונוכל ללמוד מזה לענין איש הצבא שהוצרך לו מטעם הממשלה הרוממה לעשות איזו מלאכה דאורייתא ויוכל לעשות זה בעש"ק ובודאי מחוייב לעשות כן כדי שלא יצטרך למחר לחלל שבת וכמו שביררנו בשער הציון.
אך שלא היה לו פנאי בכל היום עד ביה"ש, שמוטב לו לעשות המלאכה למחר אף שאז הוא יום שבת בודאי, שאז הוא מוכרח לזה ואין עליו איסור, משא"כ עתה הוא מחלל שבת ברצונו בספק (=ספק שבת כי מדובר בבין השמשות).
ויש לדחות דבעניננו (=מי שאינו יודע מתי שבת) הוא שני ימים משא"כ הכא דהוא יום אחד, מה נ"מ בין תחלת המעל"ע של שבת לאמצע המעל"ע, מוטב יותר שיקדים דאפשר שינצל עי"ז מחילול שבת וצ"ע.
המלכות הרוממה ציותה שהמלאכה תהיה מוכנה עד שבת בצהרים (כמבואר בשער הציון) אבל אין מניעה לעשות את המלאכה קודם לכן. ולפיכך הנכון הוא שיעשה המלאכה ביום ששי, אבל אם לא היה לו פנאי עומדות בפניו כמה אפשרויות:
- לעשות בבין השמשות – שהוא ספק יום ספק לילה (ואף שבין השמשות אסור במלאכה מן התורה וחייב אשם תלוי אם עשה בו מלאכה [עיין א"ת בערכו ליד ציון הערה 82] מ"מ הרי הוא ספק ולא ודאי שבת).
- לעשות בליל שבת לאחר שקדש היום (הביאור הלכה אינו מציין לאפשרות זו).
- לעשות סמוך לשעת הצהרים.
מעיקרא נוקט הביאור הלכה, שיעשה המלאכה סמוך לצהרים ולא בבין השמשות ובודאי לא בשעה מוקדמת יותר בשבת וטעמו הוא שעשיה מוקדמת נחשבת עשיה מרצון לעומת עשיה סמוך לשעת הצהרים נחשבת מלאכה לצורך פיקוח נפש ומותרת.
ולבסוף מסיק הביאור הלכה שכיון שמדובר באותו איסור, חילול שבת באותו יום עצמו, 'מוטב' לעשות המלאכה בבין השמשות שהוא ספק ולא סמוך לשעת הצהרים, אולם לא ביאר האם בשבת עצמה מותר לו לעשות בשעה מוקדמת, שהרי כתב 'מוטב' ביחס לבין השמשות אבל ביחס לזמן מקודם בשבת לא גילה דעתו.
ג. לכאורה מסקנת המשנ"ב (לעשות בבין השמשות) הינה מסקנה פשוטה שעדיף לעשות מלאכה בזמן הספק ולא בשעת הודאי. ויש לעיין במה נסתפק מעיקרא.
הביאור הלכה מגדיר את עשיית המלאכה המוקדמת כ'רצון' ואילו את עשיית המלאכה סמוך לשעה בה מחייבת המלכות כ'הכרח'. ויש לעיין מה עם החילוק והרי גם בשעה מוקדמת הוא עושה מעשה זה מפאת אימת המלכות ?
אילו הביאור הלכה היה נוקט שאין להקדים ולעשות המלאכה משיקולי נוחות של החייל, היה מקום לומר שדבר זה נחשב 'רצון', אולם גם זה אינו מוכרח שהרי עצם המלאכה הינה הכרח גמור.
נראה שיש לדון האם 'מחוסר זמן' בפיקוח נפש נחשב כאילו הפיקוח נפש כבר בפנינו עתה (עיין דף על הדף שבת סט: בכמה וכמה מחלוקת בין הפוסקים שתלויות בשאלה זו). כלומר אם ידוע שאם לא יעשה מלאכה או לא יאכל וכדו' יסתכן בעוד זמן, האם נחשב כבר עתה במצב של פיקוח נפש במציאות בה הפיקוח נפש הינו 'חיצוני' (גזירת המלכות, ויתכן שבפקוח נפש 'פנימי' כגון מחלה הדין יהיה שונה – ועיין לקמן אות ח').
נראה להציע שמעיקרא הביאור הלכה סבר שכל עוד לא הגיע בפועל זמן ה'פיקוח נפש' (זמן הפיקוח הנפש –הזמן האחרון שנותר לעשות המלאכה ולא להגיע לידי סכנה) אינו נחשב במצב של סכנה ולפיכך אם יעשה המלאכה קודם לשעת הצהרים הן בשבת עצמה והן בספק שבת (בין השמשות) אינו בשלב של פיקוח נפש ולכן הדבר אסור.
ובמסקנת דבריו התיר הביאור הלכה לעשות המלאכה בבין השמשות ואף מוטב לעשות כך, אולם לא התיר בשבת עצמה לעשות בשעה מוקדמת יותר.
יתכן לפרש שהביאור הלכה אינו חוזר בו מהקביעה שעשיה בשעה מוקדמת נחשבת 'רצון' (שאילו היה חוזר בו מקביעה זו היה מתיר גם בשעה מוקדמת בשבת עצמה ולא רק בין השמשות) אבל עשיה בבית השמשות שהוא זמן של ספק אפילו אם היה נחשבת 'רצון' עדיפה על עשיה באונס בשבת עצמה, וצ"ע מה טעם הדבר שהרי מסתבר שיש להעידף 'אונס' על פני ספק איסור תורה.
ויותר נראה שהביאור הלכה חוזר בו מהקביעה שעשיה מוקדמת בשעה מוקדמת נחשבת 'רצון' ועתה הוא סובר שהיא נחשבת אונס ומותר לעשות את המלאכה גם בשעה מוקדמת יותר בשבת עצמה אבל מוטב לעשותה בין השמשות כיון שזה הוא זמן מסופק אמנם ההיתר לעשות בשב עצמה בשעה מוקדמת יותר אינו מפורש בדבריו של הביאור הלכה (ועיין אות י').
(ברור הדבר שהגדרת פיקוח נפש על שם העתיד אין בכוחה להתיר הכל. שהרי ברור שכל אדם שלא ישתה כמה ימים יסתכן ואע"פ כן כל אדם מישראל חייב לצום בתעניו. ומסתבר שהדבר תלוי באופן החיים בו נמצא האדם, במצב מתמיד של מחסור במזון יש מקום לומר שהוא נמצא במצב מתמשך של 'סכנה' ולעומת זאת במצב רגיל אי אפשר להסתמך על כך)
בית ועד לתורה 