מחלוקת האגרות משה והנצי"ב
ט. האגרות משה באו"ח ח"ג סימן ס"ט חולק על דברי הנצי"ב:
ובדבר חדוש של הגאון הנצי"ב… ודאי הוא מילתא דתמיהא… דכיון דהיום ליכא סכנה ומחר אם תהיה סכנה יוכלו להצילו אז מהסכנה ע"י מלאכה אין טעם להתיר לחלל יום טוב אף שהוא קיל משבת מאחר דעדיין ליכא ענין הפק"נ לדחות שום איסור… כשהסכנה תהיה בשבת באופן שברור שגם בשבת יוכלו להצילו באיסור מלאכה אין לעשות ביום טוב אף שהוא קל כיון שעדיין ליכא סכנה ולא ניתן יום טוב לידחות ממנה אף שהוא איסור קל משבת. והיא קושיא אף אם נימא דאין לנו לחוש שמא יבריא ולשמא יסתלק הסכנה מאחר שלפי דברי הרופאים יהיה בו סכנה מחר ולפי דרך הטבע בהמצב שנמצא תהיה סכנה אחרת בענינים אחרים, דהא מ"מ עדיין ליכא הסכנה ולא ניתנה לידחות לאו דיו"ט אלא שבת יותן לידחות, ולחלל יום טוב בשביל שלא יחולל שבת בהיתר לא מצינו שנדחה.
יתכן שיסוד המחלוקת בין האגרות משה לבין הנצי"ב נובע ממחלוקתם ממתי מוגדר מצב סכנה/פיקוח נפש. האג"מ מגדיר שפיקוח נפש עתידי אינו נחשב פיקוח נפש כבר עתה אפילו אם ודאי יבוא ולכן אוסר לעשות פעולה ביום טוב עבור שבת (ולשיטתו גם בשעה מוקדמת בשבת אסור, אבל מטעם אחר– עיין לקמן אות יב) ואילו הנצי"ב סובר שכיון שהתהליך ברור, הרי גם ביו"ט נחשב הדבר כמציאות של פיקוח נפש ולכן עדיף לחלל יו"ט מאשר שבת (אולם לא התבאר מה הנימוק של כל שיטה).
בית ועד לתורה 