היתר תפיסה ובעלות
ד. קיימים מקרים בהם למרות שאדם מוחזק בחפץ, יש לבעל דינו זכות תפיסה ולא נוציא מידו. וכן מקרים בהם מעיקרא אין בכלל מוחזק ומי שיתפוס יחזיק ("כל דאלים גבר") ולאחר שיתפוס פעם אחת לא נוציא ממנו למנוע מריבות (אבל לא מסיבה מהותית – עיין אות א'). ויש לעיין האם העובדה שיש יכולת תפיסה היא עצמה מלמדת על חוסר בעלות מצידו של המוחזק עוד קודם שתפסו ממנו.
ה. בגמ' ב"ב דף לד: סובר רב נחמן שאם שני אנשים מתווכחים אודות בעלות על קרקע ו"זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי" ואין לאחד מהם חזקה (או עדות), הדין הוא שכל דאלים גבר. ולגבי מקרה זה נאמר בגמ' שם בדף לה: :
אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו (רשב"ם: ובא זה השלישי וחטפה מיד השנים… אין מוציאין אותה בבית דין מידו של זה השלישי ואע"ג שלא טעין מידי דשמא גם לב' הראשונים אין להם חלק בה).
ונהרדעי מביאים ראיה לשיטתם מברייתא ואילו רב אשי מפרש את הברייתא באופן אחר (עי"ש) וחולק על נהרדעי כמבואר בדברי הרשב"ם בד"ה "רב אשי":
הואיל ולא טעין מידי ומוציאים מידו ומעמידין אותה בפני השנים הראשונים.
ו. להלכה פסק השו"ע (חו"מ קל"ט ב, קמ"ו כ"ב) שמוציאין מידו של אותו אדם שחטף בלא טענה ואפילו אם לשני אלו אין שום ראיה לטובתם מוציאין אותו כי הוא אינו טוען שום טענת בעלות על הדבר (סמ"ע קמ"ו ס"ק נ"ד). ובשער משפט סימן קל"ט ס"ק ב' ביאר מדוע מוציאין אותו מהקרקע:
כיון שיש מערער דשלו הוא, קודם שהחזיק זה בלא טענה כלל, א"כ מן הדין שייך לזה שטוען בברי דשלו הוא, דברי ושמא ברי עדיף
אבל במקרה בו אדם מחזיק בקרקע בלא שום טענה ורק לאחר זמן באים שנים ומערערים וכל אחד טוען לבעלות אף אם אין לו ראיה שהקרקע שלו, לא מוציאין אותו:
…דזה שהחזיק בה בלא שום טענה החזיק בה כדין, דבעת שהחזיק בה לא אמר לו שום אדם דבר, אם כן דלמא הפקיר השדה או שמא מוחל לו בעל השדה וכדין מחזיק בה. ולכך אין המערער יכול להוציאו מידו אם לא שיביא עדים שהוא שלו דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
נמצא, שלשיטת נהרדעי אם יבוא אדם מן השוק ויתפוס לאחר ששנים מתווכחים על קרקע (ואין להם שום ראיה) לא נוציא מידו ואילו לרב אשי נוציא מידו. אולם אם הוא תפס ללא טענה קודם הויכוח של אותם שנים שטוענים שהדבר שלהם, אין להוציא מידו לכולי עלמא (ועיין גם נתיבות קמ"ו ביאורים ס"ק ט').
ז. במקרה של "זה אומר של אבותי…" הנ"ל, אם אחד מהשנים הנ"ל יגבר וירצה לקיים בקרקע מצוה שתלויה בבעלות (כגון הבאת ביכורים מארצך) האם יוכל ?
יתכן שהדבר תלוי במחלוקת נהרדעי ורב אשי. לשיטת נהרדעי לא יוכל, שכיון שאפילו אחד מהשוק יכול לתפוס, הדבר מלמד על כך שאין למי שהצליח להחזיק בקרקע 'בעלות' כלל. אבל לשיטת רב אשי שאדם מן השוק אינו יכול לתפוס, יש מקום לומר שהמוחזקות של המחזיק עתה יכולה להקנות לו בעלות, שהרי ביחס לשאר העולם ודאי שהוא בעלים (ואולם אינו מוכרח ועיין בשיטתו של ספר המקנה לקמן אות יט ואילך).
ח. הדיון לעיל נסב על קרקעות ויש לעיין מה הדין במטלטלין כשיבוא אחד מן השוק ויתפוס חפץ מאדם שמוחזק בו אבל על פי הדין יש זכות לבעל דינו שמערער עליו לתפוסממנו. האם תועיל תפיסתו של אותו אחד מהשוק שאין לו שום טענה ומה המשמעות של המוחזקות של אותו אדם שמחזיק בחפץ שיש לגביו היתר תפיסה ?
לשיטת רב אשי פשוט שתפיסתו לא תועיל, אולם לשיטת נהרדעי יש להסתפק שמא שיטתם היא שיכולת תפיסה מלמדת על כך שאין כלל משמעות למוחזקות שכזו אף במטלטלין וממילא כל אחד יכול לתפוס ולכן המחזיק אינו יכול לקיים שום מצוה בחפץ בידו ואף אם יקדש בו אשה, אין לחשוש לקידושיו ואין משמעות לנטילת אתרוג זה שבידו וכו' (אמנם, כנ"ל הלכה כרב אשי) או שנהרדעי אמרו את דבריהם רק בקרקע ובמציאות עליה מדובר שם בסוגיא, וצ"ע.
ט. בקונטרס הספקות כלל א' אות ח' דן על משמעות התפיסה וכתב (בלא לציין למחלוקת נהרדעי ורב אשי):
וראיתי לחקור בכל ספק ממונא דקי"ל קולא לנתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה, אם קידש הנתבע אשה בהאי ספק ממונא, או כשתפס התובע וקידש בו, מהו דין הקדושין הללו… ולהסוברים דמהני תפיסה בספיקא, או בגוונא דמהני וכמו שיתבאר בס"ד, קידושי שניהן קידושי ספק נינהו.
כלומר יכולת התפיסה בכוחה לעורר ספק בקידושין. ומשמע שאם יבוא המחזיק לקיים מצוה שתלויה בבעלות כגון נטילת אתרוג, לא יצא ידי חובתו שספיקא דאורייתא לחומרא ואם אין לו אתרוג אחר, בודאי לא יברך על פי הכלל שספק ברכות להקל (והוא כלל לא דן על אפשרות של תפיסה של אדם חיצוני שאינו טוען לבעלות ומסתבר שנקט להלכה כרב אשי או שאף נהרדעי אמרו את דבריהם רק בקרקעות ובמקרה בו אין מוחזק).
אמנם, אם האדם עצמו סובר שהחפץ שבידו (או שתפס) הוא שלו והוא יודע זאת רק לא הצליח להוכיח זאת בבית דין, הוא כלפי עצמו יכול לברך על האתרוג שבידו וכו'.
בית ועד לתורה 