מצוות התלויות בבעלות כאשר יש חיוב לצאת ידי שמים להשיב
כב. קיימים מקרים בהם לא מוציאים חפץ מחזקתו של אדם, אבל אם הוא בא לצאת ידי שמים חייב לשלם. כגון, האומר לחבירו גזלתיך ללא תביעה מצידו של חבירו (ב"ק קיח. וע"ע חו"מ ע"ה סעיף ט'). במקרה זה אין כח להוציא ממנו בבית דין (שהרי אין מי שתובע ממנו) אבל הוא עצמו יודע שחפץ זה שבידו הוא גזול.
ויש לעיין האם כל עוד החפץ אצלו הוא יכול לקיים בו מצוות התלויות בבעלות. יתכן שעל פי שיטת ספר המקנה הנ"ל אפילו בדבר שביד אדם ויש עליו חיוב לצאת ידי שמים, כיון ששאר אנשים משכו ידיהם ואין להם זכות לקחת מעצמם, הדין הוא שהמחזיק יכול לקיים בחפץ זה מצוות התלויות בבעלות, כיון שאף אם עליו יש מצוה או חיוב לתת, אחרים אין להם זכות לקחת ממנו וכמבואר לעיל.
אמנם מסתבר יותר לומר שאם הוא עצמו סובר שהחפץ שבידו אינו שלו, לא יוכל לקיים מצוות שתלויות בדין בעלות כיון שאינו יכול לסתור את עצמו. אמנם, יש לעיין אם קידש אשה בחפץ זה האם מבחינתה של האשה מדובר בקידושי ודאי או בקידושי ספק.
ועוד יש לעיין האם תפיסה מצידו של האדם שמחזיק החפץ טוען שהוא הנגזל תועיל לו, שיוכל לומר לו התופס לשיטתך הרי חפץ זה הוא שלי, וצ"ע.
אמנם כל האמור הוא אם ננקוט שחיוב לצאת ידי שמים יוצר חיוב לגבי החפץ עצמו, אבל אם ננקוט שחיוב בידי שמים הינו חיוב על האדם ולא על החפץ, יכול מחזיק החפץ לקיים בו מצוות שתלויות בבעלות ובודאי שלא תועיל בו תפיסה (ועיין מאירי ב"ק נו:, קצות ל"ב ס"ק א', ועוד).
תוספת חשון תש"פ: על פי השב שמעתתא ב טו רוב שנלמד מסברא יש לו כח של ודאי, אבל רוב הנובע מהלכה – אין לו כח של ודאי ואולי נפ"מ גם לנידוד"ד. ולעיין חוברת כו רוב צויין שם באחת ההערות. וע"ע שערי ישר ה טז אות שמ"ה "דאיסור גזל בתר דין הממון מיגרר גריר". אולם ביחס לדיני שמים אות שנא. וע"ע קונטרסי השיעורים ב"ק עמ' 422 באוצר החכמה. וחידד החילוק בין בא לצאת ידי שמים וחייב בדיני משים
בית ועד לתורה 