הקדמה ב' – דין ספק טומאה ברשות הרבים
ב. רמב"ם פרק ט"ז מהלכות אבות הטומאה הלכה א':
מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה ? שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובין, אם טומאה ודאית נדחית מפניהן קל וחומר לספק טומאה שאיסור כל הספקות מדבריהן כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות. ומפני מה החמירו בספק רה"י, שהרי סוטה שנסתרה אף ע"פ שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה.
הרמב"ם נוקט כשיטתו שהכלל של ספיקא דאורייתא לחומרא הינו מדרבנן ולכן הדין האומר שספק טומאה ברשות הרבים מותר (פסחים יט: ועוד) הינו מן התורה. ובניגוד למקרים אחרים בהם חכמים החמירו בספיקא דאורייתא, בדין ספק טומאה ברשות הרבים, חכמים לא ראו לטמא מקל וחומר מקרבן הפסח.
והראשונים החולקים על הרמב"ם וסוברים שספיקא דאוריתא לחומרא מן התורה, לשיטתם ההיתר של ספק טומאה ברשות הרבים הינו מהניגוד לדין של ספק סוטה שהוא רשות היחיד שאסרתו תורה ומוכח שברשות הרבים לא תקף הכלל של ספיקא דאורייתא לחומרא אלא ספקו לקולא (סוטה כח:, חולין מג: ועיין תוס' חולין דף ט: ד"ה "התם").




