דיני ספיקות או דיני הוראת חכם
ה. האם לפנינו דין בהלכות ספיקות או דין בהלכות הוראה. כלומר, האם דוקא העובדה שהם נזקקו לשאול משפיעה על ההכרעה או גם אם הם היו יודעים את הדין בעצמם כך היה הדין. ובמשניות אחרות באותו פרק במסכת טהרות לא מוזכר שבאו להישאל אלא מדובר על עצם הדין. וכן בסוגיות הגמ' בכתובות כז, פסחים י. נדה ז. ועוד, לא בהכרח מדובר שהיתה שאלה לחכם אא"כ נבאר שגם שם מדובר במקרה ששאלו לחכם למרות שהדבר אינו מפורש. ועיין לקמן אות ט', יג, טו, טז, יז, יח.
ו. במקרה בו נאמר ששניהם טמאים, הוטמאה לא באה מפני שהספק לא הפך להיות 'ספק טומאה ברשות היחיד' (שספקו טמא כנ"ל) שהרי לפנינו טומאה ברשות הרבים, אלא שכאן (מסיבה כלשהי – ולקמן אות ט') לא חל דין ספק טומאה ברשות הרבים אלא הכלל של "ספיקא דאוריתא לחומרא".
ומסתבר שעל פי שיטת הרמב"ם, החומרא הינה מדרבנן כשיטתו הכללית בדיני הספקות. ואילו לשיטת שאר הראשונים יש מקום לברר בכל מקרה האם מדובר בספק של תורה או בספק מדרבנן שחכמים ראו צורך להחמיר בו.
ולקמן ננקוט כאפשרות שלפנינו דין מדרבנן (לטמא את שניהם) ובהמשך (אות יז) נציע שיתכן שמדובר בדין תורה (אף לשיטת הרמב"ם).
בית ועד לתורה 