סיום המעשה – מתי ? / חשש חוכא או מיחזי כשיקרא
ט. על פי האמור נמצא שיש משמעות לא רק למקרה אלא גם לאופן בו המקרה בא אל החכם. משמע, החכם איננו רק מודיע מה הוא הדין אלא הוא שותף ליצירת הדין.
ויש לעיין מה טעם הדבר, שהרי מדובר בשאלה בה הדין ידוע רק השואלים אינם יודעים את הדין (ולא מדובר בדיני קנסות בהם בית הדין הוא היוצר את החיוב ואף לא בדבר שיש בו צורך בשיקול דעת מחודש) ומדוע יש משמעות לאופן בה נשאלה השאלה בפני החכם ?
נראה שהיסוד לביאור משנתינו הוא, שבניגוד למחשבה הראשונית שהמקרה נסתיים בשעה בה הם יצאו מהשביל – המשנה מלמדת שהמקרה לא הסתיים אלא ממשיך עד שהגיע לפתחו של החכם.
ובביאור הדבר נראה לומר, במקום בו קיימים ספיקות, ההכרעה היא על פי כללי הספיקות. וכללי הספיקות צריכים לקחת בחשבון את כל מה שאירע עד השלב בו מוכרעת ההלכה. ולמרות שהחכם עונה על פי כללים קבועים מראש, ואינו יוצר דין או מציאות חדשה ורק משקף את המציאות שהיתה על פי המידע שיש לו. השלב בו מסתיים הספק הינו אצל החכם ולכן עד השלב בו נזקקים לענות על הספק, כל מידע מצטרף להכרעת החכם כיצד לנהוג ולכן פעמים ששתי שאלות נפרדות, מוצמדות זו לזו אם הגיעו אל החכם יחדיו, כיון ששתי השאלות משפיעות על הספק העומד בפני החכם ועליו להכריע על פי מה שהוא יודע עתה.
(לעומת זאת במקרה בו העובדות ברורות רק שיש לפסוק הלכה, מסתבר שהמעשה נגמר בשעה שהוא נגמר מה שאין כן בספיקות שיש צורך לפעול על פי כללים כדי להכריע בהם, כל שלב מוסיף נדבך בספיקות).
ועל פי האמור לעיל (עיין אות א'-ג'), לשיטת הרמב"ם לפנינו דין דרבנן (וכן ביאר את שיטתו בקרית ספר בפרק י"ט מאבות הטומאה – ועיין הסבר נוסף לשיטת הרמב"ם לקמן אות יז). ולשאר הראשונים (הנוקטים שספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה) יתכן שמדובר בדין תורה, אולם כתב התוס' בפסחים דף י. ד"ה "בבת":
בבת אחת ד"ה טמאים – נראה דהיינו מדרבנן, דמדאוריתא אפילו בבת אחת טהורים.
ומה ראו חכמים לטמא את שניהם ? תוס' במסכת נידה (דף ס. ד"ה "באנו") כתב שהחשש הוא 'חוכא'. והר"ן (על הרי"ף בכתובות דף יא: מדפי הרי"ף) כתב דמיחזי כשיקרא. כלומר שאנשים יראו בהכרעה להתיר את שניהם סתירה כה מפורשת שהיא דבר מגוחך או דבר שקר (ואילו מדין תורה כל אחד הינו בפני עצמו ואין לצרף המקרים ולגבי כל אחד מהם הכלל הוא שפסק טומאה ברשות הרבית טהור).
כלומר, אנשים יכולים להבין חומרא לשניהם מכח הספק למרות שברור שהמציאות היא שרק אחד מהם טמא, אבל סתירה שמביאה להתיר בדבר שאחד מהם אסור, נראית כשקר או כחוכא ולכן אין להתירה (ועיין הקדמת הרב אברמסקי זצ"ל לציץ אליעזר חלק ד')
ונמצא שכבודה של תורה וכבוד של בית הדין הם העומדים מאחורי הכרעתם של חכמים לקבוע שהמעשה לא נגמר עד הכרעת החכם.
אמנם במקרה בו אחד הלך בשביל המסופק ושאל את החכם לדינו והחכם טיהרו ולאחר מכן בא השני החכם מטהר גם את השני (כמבואר בתחילת המשנה). למרות שעתה ברור לחכם שמציאותית לא יתכן ששניהם טהורים, אין החכם צריך להורות לראשון שהוא הופך את פסקו הראשון ומטמאו, שבמקרה זה אין את החששות של 'חוכא' או 'מיחזי כשיקרא' שהציבור יכול להבין שכל הוראה עומדת בפני עצמה, ביחס לכל שואל ושואל.
י. על פי האמור, שאלת החכם היא חלק מהמעשה כיון שהמעשה עדיין לא הסתיים וברור שהאופן בו מגיעה השאלה על החכם, יש בו השפעה על הספק. ובמקרה שלפנינו, כדי שהחכם יוכל לומר 'טהור' יש צורך שיעמוד בפניו 'ספק טומאה ברשות הרבים'.
ולכן אם בא אחד ושאל לעצמו אפילו אם החכם יודע שאדם נוסף הלך בשביל השני (כפי העולה מרש"י ועיין לקמן אות יד בשיטת תוס' ומלא הרועים), הוא יכול לענות לאדם שבא לפניו, כיון שעתה הוא נשאל על דין ספק טומאה ברשות הרבים שהוא מותר. ועבור שואל זה נסתיימה השאלה ואפילו אם לאחר זמן יבוא השני והחכם יאמר לו שגם הוא טהור.
אולם אם באו שניהם בבת אחת, הן בכוונה והן במקרה, ברור הדבר שאחד מהם הלך במקום טמא. ועל פי האמור לעיל, מדין תורה שניהם טהורים כיון שלכל אחד מהם יש ספק טומאה ברשות הרבים לקולא שהמקרה הסתיים בשעה שכל אחד מהם הלך בעצמו בשביל. אבל כנ"ל חכמים 'המשיכו' את המקרה עד הגיעו אל פתחו של הדיין, ולפני הדיין יש נידון אחד ולכן הוא לא יכול לומר לכל אחד מהם שהוא טהור כיון שהוא יודע שאחד מהם טמא והוא אינו יכול להפריד בין המקרים כיון שחכמים קבעו שהמקרה מסתיים באופן בו הוא הגיע בפני הדיין.
ונמצא שעתה הדיין אינו דן על המעשה בלבד אלא גם על מעמדם של האנשים שבאו לפניו וזה כבר 'אינו ספק טומאה ברשות הרבים' ולכן התוצאה ההלכתית היא ששניהם טמאים על פי הדין של ספיקא דאורייתא לחומרא ומדרבנן (וע"ע נזיר כג.).
יא. כיון שהמעשה נגמר שעה בו הוא מגיע לפתחו של החכם, מסתבר שאחר שהם באו לפניו לא יכול החכם לומר להם שהוא לא עונה להם יחדיו אלא יצא אחד והשני ישאל לבדו והטעם הוא שעל החכם יש מצוה להורות הלכה וכיון שבאה מצוה זו לפניו אינו יכול לדחותה אם הוא יודע להשיב.
אבל קודם שהם באים לשאול, מותר ליעץ להם שלא יבואו לשאול יחדיו כדי שהמשך המעשה יהיה באופן בו הוא יסתיים להיתרא וכך עולה מדברי הירושלמי (על פי המשנה אחרונה בטהרות פרק ה' משנה ה' שציין לדברי הר"ש בתרומות פרק ז' משנה ו' שהביא את דברי הירושלמי בתרומות פרק ז' סוף הלכה ג').
יב. המקרה לגביו נחלקו ר' יהודה ור' יוסי הינו במקרה שבא אחד ושאל עליו ועל חבירו (כנ"ל אות ג', ז'). ולדברינו לעיל ביאור המחלוקת הוא, האם כשבא אחד ושואל עליו ועל חבירו, המעשה נגמר רק עבורו או גם עבור חבירו.
לשיטת ר' יוסי נחשב הדבר שהמעשה נגמר עבור שניהם ונחשב כבבת אחת ושניהם טמאים ואילו לשיטת ר' יהודה עבור זה שאינו בפנינו המעשה לא נגמר ולכן כל אחד מהם טהור, שנחשב שכל אחד בא בפני עצמו, אבל זה בתנאי שהחכם בדבריו אינו מצרף בין המעשים, כלומר שהוא אינו עונה לשניהם אלא רק לזה שבא בפניו (וכפי שמדוקדק בדברי רש"י לעיל אות ז').
ונראה, שאם השואל שאל עבור חבירו בשליחות חבירו, קל יותר להבין את שיטתו של ר' יוסי שסובר שיש לטמא את שניהם. ואם השואל שאל על חבירו בלי שהתבקש על ידי חבירו, מובנת יותר שיטתו של ר' יהודה שסובר שהחכם יכול לטהר. ומדברי רש"י אין הוכחה ברורה מה היא המציאות בה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי.
ועוד נראה להציע, שמחלוקתם תלויה בשאלה האם החכם חייב לפסוק על אדם שלא לפניו או שיכול לנתק ולפסוק רק עבור מי שלפניו. עוד אפשר שנחלקו האם יש בזה חוכא ואטלולא. שהרי אם השני לא כאן אנשים לא כ"כ שמים לב לפרטים. ויכול לפסוק לראשון והשני יבין מאליו.
יג. באמור לעיל הדגשנו שהמעשה אינו מסתיים עד משמגיע לפתחו של החכם. ולעיל (אות ה') הסתפקנו האם מדובר בדין בהלכות ספיקות או בדין בהלכות הוראת הלכה. ולכאורה על פי דברנו מדובר בהלכה בהוראת הלכה.
אולם אין הכרח לומר כך, כיון שלפנינו הלכה בדיני הספיקות שממשיכה והולכת עד סיומה וכיון שבנידון שלפנינו הדיון הוא בפני החכם, כך הוא הדין בדיני הספיקות ואין זה בהכרח דין בהלכות הוראה אלא כך היא הכרעת הספק.
בית ועד לתורה 