ובספרי (ראה) מובא משל אודות שני שבילים שהאחד תחילתו מישור ולאחריו קוצים ושני תחילתו קוצים ולאחריו מישור וכתב על כך באמרי אמת (ראה, תרצ"ב): "הרי מוכרח להיות כך, הקדושה לא יכולה להיות הפקר, בתחילה יש הסתר וצריכים להתייגע למצוא הברכה".
(הערה: פעמים מצינו בלשון הגמ' והראשונים לשון "שני שבילים" ופעמים "שני שבילין" ואף אנו נקטנו בדרך זו – פעמים כך ופעמים כך).
חבורת לומדי סוגיא זו:
הרב אבינדב אבוקרט
הרב יהושע גב
הרב יהודה יונגסטר
הרב חנניה כהן
הרב איתי ליפשיץ
הרב אלון מנור
הרב עופר שוורץ הרב יצחק קראוס
תוכן ענינים
- הקדמה א' – ספיקא דאורייתא לחומרא
- הקדמה ב' – דין ספק טומאה ברשות הרבים
- שני שבילים – דין המשנה
- דיני ספיקות או דיני הוראת חכם
- אופני השאלה השונים
- סיום המעשה – מתי ? / חשש חוכא או מיחזי כשיקרא
- האם החכם יודע גם מהאדם שהלך בשביל השני
- ההכרעה לטמא את שניהם / שני חכמים שהלכו בשביל / עיון בספר
- ההכרעה לטמא את שניהם מדאורייתא מדין איקבע איסורא
- ספק בן תשעה / באו שניהם יחדיו אבל אין משמעות מעשית כי אם לאחד מהם
- צירוף חיובים
הקדמה א' – ספיקא דאורייתא לחומרא
א. רמב"ם פרק י"ח מאיסורי ביאה הלכה י"ז:
… הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים.
רמב"ם פרק י' מהלכות כלאים הלכה כ"ז:
וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים…
אליבא דהרמב"ם גם במקום בו הספק הינו באיסור תורה, החיוב להחמיר אינו מן התורה אלא מדברי סופרים (ואכמ"ל בדרגת החיוב של דברי סופרים והרשב"א בתורת הבית בית ד' שער א' כתב ששיטת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן). אמנם אף שחכמים קבעו שיש להחמיר בספיקא דאורייתא, פעמים שחכמים נקטו שאין להחמיר, כגון בדין שבויה שאסורה לכהונה שאם היו שתי שבויות וכל אחת העידה על חברתה שלא נטמאה, הרי אלו נאמנות (עיין בהלכות איסורי ביאה הנ"ל ובהלכות כלאים הנ"ל היתר נוסף ועי"ש בהשגת הראב"ד, ולקמן בביאור דברי הרמב"ם בשערי ישר באות יז).
אולם ראשונים רבים חולקים על הרמב"ם וכפי שכתב הרשב"א בתורת הבית הארוך בית ד' שער א':
ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא, דבר תורה הוא דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה.
במחלוקת זו נשאו ונתנו ראשונים ואחרונים. ויש לעיין האם אנו שיש לנו ספק האם הלכה כרמב"ם או כרשב"א, האם ספק זה הינו ספק באיסור תורה או ספק באיסור דרבנן, ואכמ"ל.
בית ועד לתורה 