בית ועד לתורה

שני שבילים – דין המשנה

ג.             משנה טהרות פרק ה' משנה ה':

שני שבילין אחד טמא ואחד טהור. הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות. רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין ואם נשאלו שניהם כאחד טמאים. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים.

על פי הכלל שספק טומאה ברשות הרבים טהור (אות ב'), אם (רק) אדם אחד הלך בשביל שאינו ידוע האם הוא טמא או טהור, יש לפסוק לו שהוא טהור. הקושי מתעורר כאשר הכלל ההלכתי נראה כמנוגד למציאות, שהרי אם שנים הלכו בשני השבילים ודאי אחד מהם טמא ואם לכל אחד מהם נאמר שהוא טהור, התשובה ההלכתית תסתור את המציאות (אמנם לענות לשניהם שהם טמאים, פשוט יותר, כיון שמכח הספק מחמירים).

יתכן שהעובדה שיש תוצאה הלכתית שמנוגדת לנראה במציאות אין בה שום פגם, כיון שכללי ההלכה הם הדבר הקובע כיצד לנהוג במקרים מסופקים והמציאות איננה מהווה מכשול לכללי ההלכה שמלמדים כיצד לנהוג במקרים של ספיקות וכו' (וכגון, בדין חזקת האם האם מהני לבת, ודיון האחרונים בדין 'שבע בהמות' ועוד).

ובנידון של טומאה הדבר פשוט יותר, כיון שאף המציאות של טומאה באחד השבילים היא קביעה הלכתית האומרת שדבר מסויים מטמא וכיון שתורה טימאה במצב מסויים היא יכולה גם לומר שבמצב אחר אין טומאה ואין זו סתירה למציאות, כי מציאות הטומאה מעיקרא הינה מושג הלכתי. אמנם יש לעיין מה הוא הטעם לחילוקים שנאמרו במשנה – ולקמן.

ד.           מדברי המשנה עולה שאם כל אחד בא בנפרד, יש להכריע רק לגביו בלבד. ונראה, כיון שיש לו סיכוי שווה לעבור בכל אחד מן הנתיבים, הרי שהוא טהור או טמא בסיכוי שווה וספקו טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים. אולם אם באו יחדיו בפני החכם, על החכם מוטל להכריע לגבי שניהם ביחד טהורים או טמאים כאשר אין לאחד עדיפות על השני. וכיוון שהאפשרויות הקיימות הן שהראשון טמא והשני טהור או להיפך ואין אנו יודעים מי הטמא ומי הטהור, יש לטמא את שניהם. המשנה חידשה שעל החכם להצמיד את שני המקרים שבאו לפניו ולא להתייחס לכל אחד מהשואלים בנפרד, ועיין לקמן באות ט' מדוע חכמים הצמידו את המקרים.