אופני השאלה השונים
ז. גמ' פסחים דף י. בביאור המחלוקת שבמשנה:
שני שבילין… (רש"י: אם נשאלו – כל אחד לחכם ספקו בפני עצמו – טהור, ואין בית דין יכול לטמאו, כדקיימא לן בספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, ואם באו בבת אחת, הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין, אי אפשר לנו לומר להם טהורים אתם – שהרי האחד ודאי טמא…)
אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאין.
בזה אחר זה דברי הכל טהורין (רש"י: אף על פי שכל אחד אומר לפנינו כך היה המעשה שלי ושל חבירי, אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי).
לא נחלקו אלא בבא להשאל עליו ועל חבירו (מה תהא על שנינו)
רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת (ר' יוסי מדמי להו לבת אחת, ואף על פי שאין שניהן לפניך צריך אתה הוראה אחת לשניהן, או טמאין אתם, או טהורין אתם, והרי אין אתה יכול לומר טהורין אתם).
ורבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה (ר' יהודה מדמי להו לזה אחר זה – הואיל ואין כאן שואל אלא אחד משיבין לו, טהור אתה, שהרי ספק ביאה הוא, ומעצמו יבין שאף חבירו כמוהו, אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דיבור – צריך אתה להשיב לשניהן כאחד).
'בזה אחר זה דברי הכל טהורין' – רש"י מחדש שגם במקרה שבא כל אחד בפני עצמו להישאל (רק על עצמו) והחכם יודע שיש אדם נוסף שהלך בשביל השני (ועל פי המציאות לא יתכן ששניהם יהיו טהורים) החכם מורה לשואל (שהוא עצמו גילה לחכם שיש אדם נוסף שהלך בשביל השני– כמבואר ברש"י 'אף על פי…') להיתרא, כיון שהחכם נשאל עכשיו רק על אדם אחד.
כלומר, היכולת של החכם להתיר לשואל איננה נובעת מכך שהחכם אינו יודע שהיה מי שהלך בשביל השני או שאינו יודע שעוד מעט ישאל אותו אדם נוסף (ואילו היה יודע היה צריך להתחשב בעובדה שאינו יכול לפסוק לשניהם שהם טהורים שהרי יודע שהמציאות אינה כך), אלא אף שהחכם יודע (אפילו מפי השואל) שעוד אדם הלך בשביל השני, הוא עונה לכל שואל בפני עצמו ודבר זה מוסכם לכל השיטות (אמנם עיין לקמן בשיטתו של בעל מלא הרועים בביאור שיטת תוס' – אות יד).
אבל במקרה בו אדם אחד שואל גם עבור חבירו שאינו נמצא בפנינו, נחלקו ר' יהודה ור' יוסי וכמבואר בדברי רבא.
לשיטת ר' יהודה יכול החכם להורות להיתרא כשהשואל אומר לחכם "מה תהא על שנינו", רק אם הוא עונה לשואל שבפניו ואומר לו "טהור אתה". אבל על פי רש"י, החכם אינו יכול לומר בצורה מפורשת: "טהור אתה וגם חבירך טהור". החכם מורה לאחד והשני יבין מאליו שאף הוא טהור.
ואם באו שניהם לשאול בבת אחת, החכם אינו יכול להורות להם היתר, וזאת לא בגלל שהוא יודע ששניהם הלכו (שהרי גם במקרה לעיל ידע החכם ששניהם הלכו ושניהם טהורים) אלא כיון שלפנינו 'הוראה אחת' (כפי שכתב רש"י בתחילת דבריו) ואין החכם יכול לומר בהוראה אחת ששניהם טהורים שהרי אחד ודאי טמא – ועיין לקמן אות ט' בטעם הדבר.
ח. בגמ' לא מבואר מה היא המציאות והמשמעות של "בת אחת". האם שניהם באו יחדיו בכוונה לבית הדין לשאול מה דינם או אפילו אם באופן מיקרי הם נפגשו בבית הדין ואירע ששאלו בבת אחת ג"כ הרי הם טמאים.
היה מקום להציע (ועל פי דברי רש"י) שמדובר דוקא במקרה בו שניהם באו יחדיו לשאול את שאלתם המשותפת והם אלו שהפכו את המקרה ל'הוראה אחת', אבל אם הם נפגשו באופן מיקרי בבית הדין ואפילו שאלו זה תוכ"ד דיבור לשאלתו של זה – כל אחד הינו הוראה בפני עצמו והדיין יכול להורות לכל אחד מהם שהוא טהור.
אם ננקוט בדרך זו, נמצא שלא הוראת החכם היא המצרפת את שתי השאלות יחדיו, אלא השואלים הם אלו שצירפו את שאלותיהם להוראה אחת ועל כך משיב להם החכם.
אמנם, מדברי רש"י נראה שלא כדברינו שהרי רש"י כתב: "כששניהן שואלין תוך כדי דיבור", אין הדיין יכול להורות לכל אחד מהם שהוא טהור. ונראה מדבריו שאפילו לא התכוונו להצטרף יחדיו – התכיפות היא שמצרפת את השאלות לשאלה אחת אפילו אם הדבר אירע שלא בכוונה ועבור החכם מדובר בהוראה אחת (ועיין משל"מ פי"ט מאבות הטומאה ה"ב בדקדוקו מדברי רש"י).
בית ועד לתורה 