ספק בן תשעה / באו שניהם יחדיו אבל אין משמעות מעשית כי אם לאחד מהם
יט. בן שנולד לאשה שהיתה מעיקרא אשתו של ראובן ולאחר מכן אשתו של שמעון ולא ידוע האם הבן הינו בנו של ראובן או שמעון והוא מת. כתב הרמ"א ביו"ד סימן שע"ד סעיף ח' לגבי חיוב אבלות:
ספק בן ט' לראשון (או) ובן ז' לאחרון, שניהם מתאבלים עליו.
בעל הפרי מגדים בספרו תיבת גמא בחלק מתן שכרן של מצוות – שאלה שביעית דן ומבאר על פי סוגיית שני שבילין:
הן אמת שההיא דשניהם מתאבלין עליו, יש לדמותו לההיא דשני שבילין בבאו לשאול עליו ועל חבירו דהלכה דשניהם טמאין. וכאן בבא לשאול כן, דמזכיר בשאלתו שספק לו אם בנו או של איש אחר, בהכרח נולד הספק עליו ועל חבירו, אע"פ שאין מזכיר שמו. משא"כ בשני שבילין, אין הכרח להזכיר חבירו, רק יאמר שני שבילין ואיני יודע באיזה הלכתי כו'…
הפמ"ג מדמה את שאלת האב לגבי בנו, לא למקרה הראשון של המשנה (שכל אחד בא בפני עצמו – לעיל אות ג') אלא למקרה לגביו נחלקו ר' יהודה ור' יוסי – שאחד בא לישאל עליו ועל חבירו למרות שהוא שואל רק לגבי עצמו. והסיבה היא שכיון שהספק נולד בגלל הימצאותו של השני, תשובת החכם צריכה לקחת בחשבון גם את השני וכיון שלהלכה בבא לישאל עליו ועל חבירו אנו מטמאים את שניהם, כך גם יש לנקוט ששניהם צריכים להתאבל.
חידושו של הפמ"ג איננו רק על פי שיטתו של בעל מלא הרועים (לעיל אות יד) שאם יודע הנשאל על כך שיש עוד אדם שהלך אינו יכול להתיר לראשון, אלא אפילו לרש"י שהידיעה על אדם נוסף שהלך בשביל אינה מחייבת את החכם לטמא את הראשון, במקרה זה של ספק מי הוא האב, שהשאלה נובעת מחמת מציאותו של השני יש לחייב השואל להתאבל אף שהשני לא שאל כלל (ומעין הדברים עין גם בפלתי ליו"ד קי"א ס"ק ס"ק ח' ועליו בשערי ישר ג' פרק ה' "והנה לשיטת הרשב"א).
כ. אולם הפמ"ג מסייג את חיוב האבלות:
וא"כ פשיטא היכא שאחד (=אחד מאלו שספק אם הוא אביו של הילד) מת, לית כאן כבת אחת, ואין מתאבל עליו (=על הילד).
יש לבאר את דבריו, שהרי הספק שנבע מחמת מציאותם של שני האנשים לא נפשט לאחר מותו של אחד מהם ומדוע אם הוא מת ניתן לומר שהשאלה היא רק עליו (כמו המקרה הראשון של שני שבילין) וניתן להקל ולומר שלא יתאבל ?
מדברי הפמ"ג שמענו, שכדי להחשיב את השאלה לגבי שניהם לא די שהשאלה תכלול את הספק שחל לגבי שניהם, אלא שהשאלה צריכה להיות מעשית לגבי שניהם, וכיון שאחד מהם מת, השאלה אינה מעשית לגביו והספק העיוני שאין לו השלכה מעשית, אינו הופך את המקרה לכזה שנחשב שבא להישאל עליו ועל חבירו. ונראה שלשיטתו אם אחד האבות המסופקים הוא גוי, ג"כ נוכל להורות לשואל להיתרא כיון שאין משמעות מעשית לשאלה זו עבור השני.
ולשיטת הפמ"ג במקרה של שני שבילין שבאו שניהם להישאל יחדיו ואחד מהם מת קודם שהחכם ענה, יש מקום לומר שהחכם יכול לטהר את השואל, וצ"ע.
(ויתכן שיסוד הדברים הוא בדברי השו"ע ביו"ד סימן ק"י סעיף ז' שדבר חשוב אינו בטל כשנתערב אבל אם נפלה חתיכה מהתערובת לים, הותרו על החתיכות שאנו תולים שנפלה החתיכה האסורה, שנפילה לים מבטלת את הצורך לשאול שאלה לגבי החתיכה שאבדה וה"ה בנידון של הפמ"ג או בפשטות על פי המשנה בטהרות [פרק ה' משנה ג'] שאומרת שאם הלך אחד בשביל א', ועשה טהרות ונאכלו, ואז נטהר והלך בשביל ב' ועשה טהרות, הטהרות האחרונות טהורות. אמנם אם לא נאכלו הראשונות, אלו ואלו טמאות [או תלויות, תלוי בגרסה]).
כא. נראה שדברי הפמ"ג משתלבים היטב עם האמור לעיל שדין שני שבילים יסודו בדין של "איקבע איסורא" (שיש איסור ודאי במקרה שלפנינו) ולכן כאשר אחד מת אין "איקבע איסורא' ואין חיוב אבלות.
אמנם, גם אם ננקוט שיסוד דין שני שבילים הוא מחשש של חוכא או מיחזי כשיקרא, נוכל לבאר שרק כששניהם בחיים לא נוכל לומר להם שלא להתאבל כיון שיראה כשקר או כחוכא שהרי ברור שאח מהם הוא אביו, אבל כאשר האחד מת, יאמרו הרואים שמתסמא בית הדין סבר שהשני הוא אביו, ולכן אין חשש לומר לראשון שאין עליו חובה להתאבל (וע"ע בפת"ש יו"ד סימן שע"ד ס"ק י"א שציין לתחילת הפמ"ג שם שדן על גנאי ובחידושי רעק"א לסעיף ח' ועיין שם בתיבת גומא לגבי חיובו של הבם להתאבל על שניהם).
בית ועד לתורה 