צירוף חיובים
כב. שו"ת נו"ב, תניינא, חו"מ סימן ג':
ע"ד שאלתו שאלת חכם חצי תשובה במעשה שבא לפניו, ראובן תבע את שמעון במאה מנה. דהיינו חמשים מנה בעבור היזק שגרם לו בידים וחמשים מנה אשר הוציא עליו הוצאות להצלת ממונו.
וכאשר נשאו ונתנו הדיינים להוציא הדין לאמיתו נחלקו לשלש דעות. דיין אחד פוטר את שמעון מכל תביעות ראובן, ודיין השני מחייב את שמעון באותן חמשים מנה בעבור היזק שגרם לראובן באמרו שאין זה גרמי אלא מזיק בידים, ודיין השלישי ג"כ מחייב את שמעון בחמשים מנה אמנם לא באותן חמשים שתבע עבור היזק שגרם לו כי אם באותן שטען שהוציא עליו הוצאות להציל את ממונו…
ומסתפק מעלתו אם יש לחתוך הדין ששמעון חייב ליתן לראובן חמשים מנה הואיל וע"פ רוב הדעות מהשלשה דיינים עכ"פ מתחייב שמעון לפרוע לראובן חמשים זהובים או נימא דלא מיחשב זה לשתי דעות דאיכא למימר להיפוך כיון דעל כל תביעה ותביעה איכא רוב דעות לזכות את שמעון ולפוטרו חותכין הדין על כל תביעה לפטור את שמעון מכל וכל.
הנו"ב נו"נ בשאלה זו ומכריע לחייב בחמישים מנה, עי"ש נימוקיו. ויש לעיין האם הדין שלפנינו דומה לדין שני שבילים שבאו שניהם בבת אחת שעל החכם החכם לטמא את שניהם (במיוחד אם ננקוט שדין שני שבילים הינו דין בדיני הוראת חכם) וא"כ גם בנידון של הנו"ב, כיון שבאו בפני הדיינים שתי שאלות אלו יחדיו, צריך הוא להכריע בשניהם יחד וממילא הדין הוא שיש כאן חיוב של חמישים.
אמנם נראה, שיש חילוק גדול בין דין שני שבילים לבין הנידון של הנו"ב. בנידון של שני שבילים בואו של השני לשאול משפיע על הספק העומד בפני הדיין לכל אורך המעשה. לעומת זאת בנידון של הנו"ב, ברור הדבר שכל חיוב עומד בפני עצמו ורק בבית הדין נוצר צירוף בין המקרים ולכן אין לדמות בין המקרים ולפיכך הנו"ב לא נזקק לסוגיית שני שבילים כי לפשוט את הספק שבפניו.
בית ועד לתורה 